עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

אני לא אוהבת לספר על עצמי.
אין בי שום דבר מיוחד, סתם נערה רגילה מהמרכז.
אני אוהבת לכתוב, לצייר, ולרקוד.
אין לי ממש עוד מה לספר...
אם מישהו\מישהי צריכים עזרה, התייעצות,לפרוק,או סתם לדבר אני פה...האימייל שלי הוא frliori1@gmail.com אני ינסה לענות הכי מהר שאוכל(:
תודה לכל מי שקורא,אוהב,ומגיב!
שלכם,
-Darkness
נושאים
סגירת מעגל
20/06/2014 15:05
Darkness
״היי, מה איתך? רוצה לדבר?״ ״אני אשמח״ עניתי, מקווה שאולי כמו פעם היא תבין ותעזור לי. ״לכי על זה, תוציאי הכול.״ היא אומרת. נשמתי עמוק וסיפרתי לה הכול. על כמה קשה לי, על איך אני מתחילה לבכות כל פעם שאני מדברת על זה, ולמה בגלל זה אני מעדיפה לשתוק. איך אני מעדיפה לספוג עוד ועוד ושלא יראו מה שקורה בפנים. על איך שכולם כפויי טובה בעולם הזה ואין בן אדם שמבין, אפילו לא אחד. ולעצמי אני חושבת, היא גם ככה, היא אולי תעודד, תגיד שיהיה בסדר גם אם היא לא מאמינה בזה בעצמה, אבל היא לא תבין. וכל הזמן הזה היא שותקת, לא מפריע לי ולא אומרת כלום שהדמעות מתחילות לזלוג. אני מדלגת על החלק שאני דואגת לה, שאני עצובה שהיא כבר לא מעוניינת בלהכניס אותי לחיים שלה, לא כאילו שפעם היא רצתה את זה. אני לא מספרת לה שאני מקיימת את ההבטחה היחידה שהבטחתי לה אז בריב הראשון שלנו, וגם מדלגת על החלק שאני משתוקקת לדעת אם היא בסדר, ולנסות לעזור לה. אחרי שאני מסיימת, היא מסתכלת עלי ואומרת לי דברים שכבר נמאס לי מלשמוע. אני מחייכת בליבי חיוך עצוב שאני מבינה שאף אחד לא יוכל לחדש לי משהו, ולא לעודד אותי ברמה כזאת שאני יחייך חיוך אמיתי ולא אחד שהתאמנתי עליו בבית. אני אומרת לה את המשפט הקבוע ״תודה, מאוד עזרת לי״ וממשיכה לנושא אחר. אבל מה שהיא רואה במסך, זה לא מה שקורה מאחוריו. אני ממשיכה לבכות ולהשלים על העובדה שאף אחד לא רואה לזה את הסוף, לפחות לא אחד טוב. שהיא מתחילה לסיים את השיחה, אני מתפתה להגיד לה ״שמעי, לא אכלתי מאתמול בבוקר, וגם אז אכלתי רק רבע קערת קורנפלקס בקושי.״ אבל במקום, אני אומרת ״תודה על העזרה״ וחוזרת אל המוזיקה. ככה, כשאף אחד לא יודע, לא רואה, הרבה יותר קל. והמוזיקה, לא יכולה להגיד כלום. רק להשכיח את הכאב, וגם זה לזמן מוגבל.
0 תגובות
Dear Darling
10/05/2014 17:00
Darkness
ילדה יקרה, עבר זמן רב מאז שדיברנו. שתינו עכשיו בעולמות שונים, אבל עדיין מסתכלות אחת לשניה בעיניים. איפה התקופה שהיית מספרת לי על כל סטטוס מצחיק שקראת, או על כל בן חתיך שנעץ בך מבט. אני רואה אותך ולא מבינה מה קרה לך, כל כך השתנית, שאני בכלל לא בטוחה שאת מי שהיית פעם, מי שכל כך אהבתי. ״אנשים משתנים״ נכון, אבל לא ככה. ולא כל כך מהר. איך זה שנתת להם להשפיע כל כך? ואל תגידי שלא. אין שום סיבה אחרת שבגללה נכנסת לצרה הזאת. איך את נועצת בי מבט שאני אוכלת, או הלגלוג וה״לא״ האוטומטי שיוצא לך ששואלים אותך אם את רוצה לאכול. תגידי, מה יוצא לך מיזה? הרי אף פעם לא תיהי מרוצה. תמיד תעקמי את האף שתסתכלי במראה. ואני יודעת כמה אהבת את עצמך. איך התגאת בזה שאת בכושר, בשרירים, בגוף המחוטב. ואיפה כל זה עכשיו? את לא מפותחת, לא בכושר ושלא תחשבי אפילו על שרירים, אני יכולה לשבור לך עצם עם שתי אצבעות אפ מתחשק לי. ואוח, את לא מבינה כמה פעמים פשוט רציתי לצעוק עליך שתפסיקי, שתצאי מהסרט, איך את לא רואה מה שאת עושה לנו, לאנשים הסובבים אותך,לי?! את לא רואה?? לא אכפת לך?? זה לא מזיז לך שאני בוכה כל לילה לכרית בגללך? אין לך לב? ממתי נהפכת כזאתי מרוכזת ביופי החיצוני? וגם זה לא עוזר. עובדה שכבר לא מתחילים איתך, את לא מעוניינת בחברה של אנשים, ועדיין את לא מפסיקה. ואת יכולה להפסיק. אני יודעת שאת יכולה. אבל את לא רוצה. וגם אם כל האנשים שדואגים לך עוד איכשהו יצליחו להחזיר לנו את אחותי שממזמן לא פגשתי, אני יודעת שזה לא יחזור להיות כמו שזה היה. אבל זה רק משהו שצריך להשלים איתו, ומשם זה נהיה הרבה יותר קל להשלים עם העובדות, שאת מתה. לא פיזית, אבל נפשית. אז תודה לכמעט 15 שנים שהיית תמיד פה בשבילי, אני מקווה שאת מצליחה להבין אותי וכמה קשה לי. אני לא מצטערת על כל הדמעות שירדו, ויורדות עכשיו, אני רק מצטערת שאת לא עושה כלום בניסיון לעצור אותם. אבל אין מה לעשות, את אטומה, אני לא מענינית אותך יותר, את לא משתפת ולא כלום. מתי בפעם האחרונה שאלת אותי אם אני בסדר? אם קשה לי? לא חשבת פעם שגם אני מתפתה להכנס לזה? אבל לי יש מספיק שכל בשביל לדעת מה התוצאות. חבל שאת לא הצלחת לעמוד על שלך, סתכלי איפה את עכשיו.
8 תגובות
זכרונות מיום השואה
08/05/2014 23:54
Darkness
אמא...עברו כבר כמה שבועות, ואת הבטחת שתחזרי לפני המון זמן...לאן הם לקחו אותך אמא? את בסדר? הם מכאיבים לך?אני דואג. מאוד. אני עדיין ילד קטן, אבל אני מבין קצת מה שקורה סביבי. אנשים מתים כאן כל הזמן אמא. את זוכרת את השכנה הזקנה שתמיד בישלה לי מרק, גם אם לא תמיד היה מה לשים בו, תמיד היא הביאה, ואת אמא, תמיד חייכת את החיוך המוכר והאהוב שלך שגרם לכולם לחייך. אהבת לראות שגם בתנאים הכי קשים אפשר לשרוד, ותמיד היתה לך תקווה אמא, והתקווה הזאת בערה גם בי, שאולי יבוא יום ונמצא את אבא ונוכל לגור בשקט כמו פעם. אבל לקחו אותה, את השכנה הזקנה. ועכשיו, אני לא יודע מה לעשות, אין לי מה לאכול אמא, אבל אני מסתדר, אני תמיד יסתדר. אמא, כבר הפסקתי להסתכל על הדלת כל שעה עגולה. לא שהפסקתי להאמין שתחזרי אמא, פשוט הציפיה כל כך קשה והאכזבה אפילו יותר. בינתיים אני כותב לך מידי יום, ואולי יבוא יום ונקרא את זה ביחד ונצחק, ואת תלטפי את שערי ותביטי בי בחום כמו שכל כך אהבתי. אמא, אני מתגעגע אלייך כל כך, קשה לי. תחזרי אמא, תחזרי.
1 תגובות
היום האחרון
18/04/2014 06:56
Darkness
אני אומרת נתראה, אבל לא להתראות. למרות כל הקשיים, אני תמיד יחזור. בלי יותר מידי סצנות והצגות, היום יהיה היום האחרון. אתם מחייכים, אבל לא שמחים. כולם מנסים רק להסתיר את מה שיש בפנים. רק תפתחו, תנסו דברים חדשים. היום יהיה היום האחרון שתיהיו עצובים. היא אומרת אוהבת, אבל לא מתכוונת. רוצה לצאת מלכה ש״גבר גבר״ לצידה. בלי שלו יותר מידי יכאב, היום יהיה היום האחרון שאותו תאהב. הוא אומר הרבה, אבל לא עושה כלום. ממנה לא נפרד, ואת ליבה של השניה שוב שבר. בלי יותר משחקים בנשים, היום יהיה היום האחרון שלא יכבד אחרים. הן מדברות, אך לא מבינות דבר. מלכלכות ותודעות סכין בגב. בלי צחוקים עכשיו תיהיו רציניים, היום יהיה היום האחרון שישפטו אחרים. העולם מורכב מאנשים שונים, אך בעצם מבפנים כולנו דומים. הפגנו ליקום של משחקים והצגות, מחר יתחיל חיים של התחלות חדשות.
0 תגובות
סכין אל הלב.
20/03/2014 21:26
Darkness
״אל תעשי את זה...״ הוא לחש,״בבקשה, בשבילי, אם את אוהבת אותי את תעזבי את זה ותבואי לידי. אני אגן עליך.״ הרעד בקולו ממזמן הפך לבכי. ואני שותקת, עדין עם הסכין בידי. ״לא רוצה״ אני אומרת, ספק לי ספק לו, ״לא רוצה, טוב? זה עוזר לי.״ השעה מאוחרת, עבר עלי שבוע קשה. והוא? רק מנסה לעזור, לנסות להחזיר אותי למה שהייתי. ואני בשלי, מסתכלת מחוץ לחלון הגדול בעוד אני שומעת אותו בוכה בטלפון. ״את הבטחת לי...״ הוא לא מפסיק להגיד. ״את הבטחת לי שתפסיקי!״ הוא מרים את קולו. אני מגחכת בתוכי. אז מה? אז הבטחתי. זה לא כאילו הוא לא הבטיח לי דברים ולא קיים אותם. צרחה נשמטת מפי בעוד הסכין חוזרת אל היד. ״די! תפסיקי! בבקשה אני לא יכול לשמוע אותך סובלת ככה! את מטורפת!״ בבת אחת הפסקתי. ״מטורפת..?״ שאלתי. ״מטורפת. זה מה שאתה חושב? אתה לא יודע מה עובר עלי, אתה שניה בא שניה הולך ועוד יש לך אומץ לקרוא לי מטורפת? אין לך מושג מה קורה איתי, אז אתה מוזמן לראות אותי סובלת ולנשוך שפתיים ולא לעשות כלום, או שאתה יכול למחוק אותי מחייך, ולהמשיך הלאה לחברה החדשה שלך שאותה לא יהיו לך בעיות ושלא תיהיה ״מטורפת כמוני.״ שתיקה. הלב שלי התחיל לדפוק מהר, לא יודעת מה אני מעדיפה שהוא יעשה, ימשיך להרצאות לי עד כמה אני מכאיבה לי בכך שאני גורמת לעצמי לסבול, או שבאמת ינתק את השיחה ואני לא אשמע ממנו כלום. אני רק שומעת את הנשימות שלו מידי פעם, ואני לא מצליחה לחשוב על משהו לומר, אז אני פשוט לא אומרת. ״תשמרי על עצמך.״ אני שומעת קול חלוש מהקו השני. ״אל תעשי משהו שתתחרטי עליו.״ והוא מנתק. לכמה דקות אני בהלם, ואז אני צונחת על הרצפה. הראש שלי מסתובב, ואני יודעת מה הולך לקרות למרות שאני לא בטוחה שאני רוצה בזה, אבל הוא הביא את זה על עצמו. הסכין חוזרת אל גופי, אבל הפעם לא אל היד. 
״מאוחר מידי״ אני לוחשת.
1 תגובות
פריקה...
04/03/2014 16:36
Darkness
עוד חלון שנסגר,
עוד מעשה שנסלח. 
עוד מאמץ שלא שווה דבר,
ועוד חיוך שכבר נמחק. 

אותם צעדים אל השירים,
אותם בקשות שחודרות אל ליבי. 
אותם עיניים לרווחה פקוחות,
אותם לילות מלאות במחשבות. 

אותו מבט שאותי כבש,
אותו צליל ששובר את הדממה. 
אותו כאב שכבר לא נרגש,
אותו זיכרון שלא ניסלח. 

ואני יושבת וחושבת,
ואני כבר לא נרדמת. 
ואני לא יודעת מה להגיד,
ואני לא מוכנה להפסיק. 

אם רק תבקש,
אם רק אדע. 
אם אותו החיוך אלי יחזור,
אם השמחה אלי תחדור. 

שוב אני כותבת,
שוב אני מציירת. 
שוב אני שרה,
שוב אני דואגת. 

זוג שנראה מאושר,
זוג שמחזיק לו יד ביד. 
זוג עם היסטוריה ארוכה,
זוג עם בחירה נכונה. 

הפעם אני אסלח,
הפעם אני אשכח. ה
פעם אני אעזור,
הפעם אני אשרוד...
1 תגובות
מדברת אל עצמי.
18/02/2014 19:52
Darkness
מסתכלת עליך מהצד. 
תגיד, לא קשה לך להתעלם שאני מתחננת לתצומת לב?אז נכון, אני לא מבינה מה קרה אבל זה ברור שמשהו השתנה. אתה לא מסתכל עלי באותו מבט, למעשה אתה בכלל לא מסתכל עלי יותר. יש לי אליך רק שאלה אחת, למה? עשיתי משהו? אמרתי משהו לא במקום? נתתי לך הכול. הכול! תראה לי עוד בת אחרת שתאהב אותך כמוני. 
אז כן, אני מסתכלת גם על בנים אחרים, אבל אתה לא? די להתעלם. אני לא יכולה יותר, נדמה שהסיבה היחידה שאני לא מתאבדת זה בגלל שאני לא רוצה לפגוע באחרים, אבל הסיבה היחידה שבגללה אני רוצה להתאבד זה בגלל שאחרים פוגעים בי. 
קלטתי אותך נועץ מבטים שניה מאוחר יותר, ולא הספקתי להחזיר מבט. ואולי אני מפחדת ממה שאני אראה בעינייך? לא עוד עיניים חומות נוצצות, הפעם רק עיניים אטומות מלאות...כעס?עצב? הלוואי שהייתי יודעת מה אתה מרגיש. אבל לא שיתפת אותי כמו שאני שיתפתי אותך, ועל כך אני משלמת עד היום וכנראה שגם לעוד תקופה לא קצרה בכלל. ואם ננתק קשר סופית, תגלה לכולם את הסודות שלי?שלנו? לא יכולה לקחת את הסיכון, וכמו בת ערובה בלית ברירה נשארת. וכל פעם שאני נזכרת בך, צמרמורת חולפת בגופי. מסתכלת מהחלון במבט תמהוני אחרי שסיימתי לשחק אותה מאושרת עם החברות. ״בנים? מי צריך אותם!״ אני אומרת בקול צרוד. אני. אני צריכה אותם. אני צריכה אותך.
את החיוך שלך, את השיחות הארוכות בפלאפון, אני רוצה לחזור לתקופה הטובה שלנו. אבל בינתיים, נראה שרק לי אכפת. כי אם היית מתגעגע כמנוי, היית שולח הודעה, מתקשר, או אפילו בא אלי ומדבר. אבל לא, בינתיים נראה כאילו הכול בראש שלי.
ואין אפילו אחד שמבין, שעובר את מה שאני עוברת. לבחור בין בני בנים, שאל שניהם כנראה מאוד התחברתי. אבל ההבדל הגדול ביניהם שאחד אוהב והשני...מי יודע.
רוצה כל כך להביא לך את המכתב הזה, שתדע מה עובר עלי, אבל לא אתה סתם תעקם מבט ותחשוב שאני "קיטשית מטורפת". אז אני אפסיק לדבר לעצמי ואתן לך לעשות את הצעד הראשון הפעם.
ועכשיו שהתפקיד הוא על כתפיך, בוא נראה אם בכלל נדבר בשנים הקרובות. חמוד שלי, אתה יודע שאני פה. אני רק צריכה סימן שאתה גם, זה הכול.
4 תגובות
לבכות מתוך חלום.
08/02/2014 21:45
Darkness
וזאת היתה הפעם הראשונה שזה קרה לי,
לבכות מתוך חלום. 
כשהכאב מרגיש כל כך אמיתי, 
ואתה שוכב שעות מרגיע את עצמך שזה רק דימיון. 

וכמו שאומרים מעריכים רק אחרי שמאבדים, 
אז עכשיו אני מעריכה אותך יותר מתמיד. 
לא רוצה להגיע לרגע האמת,
כשהחלום יתגשם ואני אבכה בלי קץ. 

להיזכר בחלום כל פעם מחדש,
יותר נורא מכל סיוט שאי פעם נולד. 
מעדיפה מלחמה ולא לראות את החלום מול העיניים,
לא יודעת איך אתמודד כשאראה אותך מחזיק איתה ידיים. 

רוצה להחזיק אותך קרוב אלי,
לדעת שתמיד תיהיה לצידי. 
שתסתכל לי בעיניים באהבה ובחום,
להרגיש שהחלום הוא לא אמיתי. 

נזכרת איך שכבנו מחובקים,
ולחשת ״אני אוהב אותך יותר ממה שאת יכולה להבין״. 
אבל הדמעות שיורדות כמו בחלום נושאות תפילה,
לא יודעת איך אוכל להירדם הלילה.
1 תגובות
עוד אחת ודי.
07/02/2014 15:25
Darkness
וזה יותר כואב מסתם פרידה,
כשהאמת הקשה בעיניי נגלתה. 
לא הספיק לך אחת, אז בחרת שתיים,
וכמו טיפש הפסדת פעמיים. 

ואחרי הרבה זמן של הערכה ואהבה,
גם איתך נאבדה התקווה. 
וכמו זמננו שכבר תם,
גם אתה תקעת לי סכין בגב. 

אז תגיד לי איך המרגש?,
לדעת שמבטך אותי כבש.
ואחרי שהוכחתי לך שאני אוהבת,
עדיין בחרת ללכת עם אחרת. 

למה אתה לא יכול להסתפק בי,
אני לא טובה מספיק?,
או שהספיק לך לעשות רק טריק,
ואני עוד חשבתי שהיה בינינו קליק. 

ועכשיו שאני מסתכלת עליך מהצד,
נראה כל כך מאושר שאתה מחזיק לה יד. 
אני לא מבינה איך אפשר להיות בלי לב,
לעבור אחת מהשניה בלי שמץ של כאב. 

ואתה עוד מנסה לדבר,
וכל היום הטלפון לא מפסיק לצלצל. 
אבל מה אתה רוצה שאני אגיד?,
עכשיו שאני אוהבת אותך יותר מתמיד. 

תמיד היית בשבילי האחד,
ששכבנו מתחת לכוכבים מחזיקים יד ביד. 
ואפילו עכשיו שאני מסתכלת עליך מהצד,
תוהה איך כל זה עזר בכלל. 

ולי עכשיו כואב,
ואולי אני לא ירצה יותר להתאהב. 
אבל תמיד אמרו לי להתחשב באחרים,
אז אני מקווה שיהיו לך חיים יותר טובים משלי.

1 תגובות
יש מבין?
04/02/2014 21:17
Darkness
סיפורים
שוב לקום שבע דקות לפני ההסעה. שוב לזרוק עלי איזה ג'ינס וסוודר, לאכול משהו ולצאת. מבט חטוף בפלאפון מראה לי שהשעה 7:21. בול בזמן. יצאתי החוצה מהר, והתחלתי את העליה המעצבנת שכל כך שנאתי על הבוקר. ושם, כמו כל בוקר, היא עמדה כשכולם מסביבה צועקים, צוחקים, כועסים, וקצת עייפים. אלוהים, היא כל כך יפה, למרות שקמה מן הסתם לפני שמונה עשרה דקות בדיוק. היה לה מה שאנשים היו קוראים "פשוט זורקת על עצמה משהו ונראת מיליון דולר"... וכמה שאהבתי את היופי הטבעי שלה, את העיניים הצוחקות, השפתיים הוורודת, השיער הגלי שנפל על כתפיה. ובמיוחד, אותו חיוך שפשוט כבש אותי כל פעם מחדש...אם רק ידעתי מה הוא מסתיר.
"בוקר אור!" היא חייכה אלי. ושניה אחר כך כל הקהל שלה הסתובב וחזר אחריה. הנהנתי בחזרה והמשכתי לשבת על הספספל. אוי, למה אני לא יכול לגשת אליה, להחזיק אותה, להגיד לה בוקר טוב ואת כל שאר הדברים שרציתי שהיא תדע? מי יודע אם זה היה משפיע עליה...
ההסעה הגיע שניה אחרי זה. התיישבתי במושב הקבוע שלי וכשהיא התיישבה עם איזה חברה מאוחרי. הריח שלה מילא את נחיירי כשהיא עברה על פני וחייכה חיוך מבויש. ובנסיעה, כל אחד עם המחשבות שלו, עייפים מידי מכדי לדבר, אני מסתכל החוצה וחושב על אותם רגעים שאני לא יכול לצאת מזכרוניי.
הנה התחנה שלי. הסתובבתי אליה והסתכלתי. היא חייכה ואמרה, "ביי, יום טוב." זה היה נראה כאילו הכי פשוט לה בעולם לדבר איתי. אז למה לי זה כל כך קשה? "גם לך", החזרתי וירדתי. ובעוד חבריי מדברים, צוחקים, וצועקיים, אני לא יכול להפסיק לחשוב על פניה...
היום עובר במהרה, עם הרבה מורים חופרים, משחקי כדורסל, ותנומות קלות פה ושם. מגיע הביתה, מתקלח, אוכל, ומשחק קצת במחשב. 
אחרי חצי שעה אני שומע צעקה "תתחיל להתלבש, אור, אנחנו עוד מעט יוצאים."
שמעתי חולצה ומכנס חגיגים, הסתרתקי, שמתי בושם, ותוך חצי שעה היינו בדרך לחתונה. הייתי עם אוזניות בנסיעה, מקשיב לשירים שאני אוהב, שהיא אוהבת. השירים שלנו.
התקבלה הודעה חדשה. 'יכול לדבר?' ולפני שהספקתי לענות, היא כבר התקשרה.
"היי אורצ'וק," שנאתי שהיא קראה לי ככה." יכול לדבר שניה?" היה נשמע שהיא הרגע בכתה. או שהיא מתאמצת לדבר? זה לא נשמע הגיוני.
"לא ממש סתיו, אני בדרך לחתונה. מה קרה? את בסדר?" נהייתי לחוץ. בחיים לא שמעתי את הטון הזה כשהיא דיברה איתי.
"כן, אני פשוט צריכה לדבר עם מישהו..."
"זה דחוף?"
"קצת...אבל יכול להתאפק. אני לא רוצה להדאיג אותך, הכול בסדר רק תדבר איתי שאתה יכול. תהנה בבר מצווה..."
"סתיו" אמרתי מהר.
"מה?"
"אני אוהב אותך. יש מבין? יש מבין." זה היה הבדיחה הפרטית שלנו, אבל זה כבר סיפור לפעם אחרת.
גיחוך קל ואז שתיקה קצרה. "גם אני אותך". והיא ניתקה. מוזר. בחיים לא היה לנו שיחה כזאת...מעניין מה קרה. אבל חזרתי אל המוזיקה שלי, שוכח מהר מאוד מהטון המפוחד שנשמע בקולה...
'טי ניניני, טי ניניני, מגן עדן מקדם...' רקדתי כמו משוגע עם כולם, היה כל כך כיף לשכוח מהבית ספר, מהצרות, מהעייפות...יצאתי החוצה לנשום אוויר, בתוך האולם היה חם וחנוק, ובחוץ היה אוויר ורוח קלה. הסתכלתי בשעון, 10:30. עברו בערך 4 שעות מאז שדיברנו. התקשרתי אליה.
"הלו?" נשמע קול מהקו השני.
"היי מאמי, איך את מרגישה?" התעניינתי.
"היי אור, זאת דקל." פתאום זיהיתי את הקול של אחותה של סתיו. התחלתי להלחץ.
"דקל...מה הענינים? איפה סתיו?" שאלתי בלחץ.
"מה, היא לא סיפרה לך..?" היא שאלה בקול רועד.
"מה? סיפרה לי מה??" הראש שלי התחיל להסתובב. מה יכול לקרות לילדה השמחה שכל כך אהבתי?
"היא עוברת ניתוח היום...ברגעים אלו ממש. זה ניתוח מאוד מסוכן וכולנו מתפללים שהוא יעבור בשלום"
"איפה אתם?" שאלתי אחרי שעיכלתי את מה שהרגע נודע לי. דקל העבירה לי את שם הבית חולים, ועשר דקות אחרי זה הייתי כבר על אטוטובוס לשם. כעבור שעה, הייתי עם המשפחה שלה. אחרי שהם התעדכנו אותי, הבנתי שיש לה בעיה במוח, ואם משהו יכול להציל אותה, זה הניתוח הזה. ואו שהוא יציל אותה, או ההפך...
אחרי זמן שהרגיש כמו נצח, רופא יצא החוצה. כולנו הסתבבנו סביבו, לחוצים ונרגשים לשמוע את דבר פיו. 
"הניתוח עבר בשלום, סתיו תיהיה בסדר. היא עכשיו במצב התאוששות, ויקח לה קצת זמן עד שתוכל לחזור לשיגרה." אמר, והלך.
כולם נשמו לרווחה, והתחילו עם הטלפונים להרגיע את המשפחה הלחוצה שלא יכלה להגיע. אני התגנבתי לחדר ההתאוששות, אחרי שהדכענתי את הורי שהניתוח עבר שלום, וההורים של סתיו יחזירו אותי הביתה יותר מאוחר בערב.
הסתכלתי על הילדה ששכבה על המיטה, ממוטטת מעייפות. היא היתה חייורת, רעדה, ועשרות חוטים היו מחוברים לגופה.
"אורצ'וק..." היא קראה בשמי. הפעם לא התרגזתי,נשמתי לרווחה והחזקתי לה את היד.
"סתיו...מה קרה? למה לא סיפרת לי?" דמעות החלו לרדת לי... מדהים כשרק הייתי כל כך קרוב לאבד אותה הבני כמה אני אוהב אותה וכמה היא חשובה לי.
"לא רציתי להדאיג אותך..ולא את עצמי. אתה לא כועס נכון?" היא שאלה בטון קצת חושש.
"ברור שלא, אני פשוט שמח שאת בריאה ושהכול בסדר." אמרתי בעודי מנגב את הדמעות, ונשקתי לה על שפתיה בעדינות.
היא הסתכלתה לי בעיינים ואמרה," אור, אני רוצה להגיד לך משהו."
"כן?"
" אני לא אוותר עלייך לעולם. יש מבין? יש מבין."
היא צחקה בקול גדול, הסתכלה עלי בעיניים, התקרבה כך שיכולתי לראות את הדמעות שעוד היו דבוקים לריסיה העגולים והארוכים.ובעוד היא מחייכת את החיוך שאי אפשר לסרב לו, נתתי לה את הנשיקה הראשונה האמיתית שלנו, אחרי שכל כך הרבה זמן חיכיתי לרגע המתאים. אחרי העשרים שניות שעברו מהר מידי לטעמי, היא התנתקה ממני, אבל לא שחררה את הידיים שלה ממני. 
"יש מבין." היא לחשה.
1 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 הבא »
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון