היא טרקה את הדלת של הבית ורצה לחדרה.
היא התחילה לפרוק הכול, נשכבה על המיטה והתחילה לבכות. היא לא ידעה אם עבר עשר דקות, חצי שעה או שעתיים. היא רק רצתה שזה ייגמר. שהכאב יעבור, והיא תשוב לחייך, אבל בתוך תוכה, היא ידעה שזה לא יקרה.
עבר יותר מידי זמן,וכאב, כדי לשכוח ולסלוח. היא נחושה בדעתה, בנשימות מהירות ויד רועדת היא כותבת מכתב, מכתב אחרון.
היא לוקחת סכין וביד רועדת מרימה אותו.
היא יודעת שהיא לא אמורה לעשות את זה. שהיא לא אמורה לנצל את זה שההורים לא בבית, עד שהם סוף סוף שוב סומכים עליה. אבל כבר מאוחר מידי. היא סבלה, ראתה, הרגישה, שמעה, דמעה... כל פעם שהתיקוות עולות, כך גם האכזבה יותר קשה.
״אולי, עכשיו הוא יבין. עכשיו הוא יצטער. עכשיו הוא יבכה״ היא חושבת. הרי הוא אמר לה לא פעם ולא פעמיים שהוא יפסיק לנשום בשבילה, שאם היא תתאבד הוא ישר אחריה...
אבל אלו רק מילים. עובדה שלא אכפת לו, שהוא מתעלם. היא נישקה אותו, היתה בטוחה שזה יחזק את החברות שלהם, ואז הוא נעלם. אחרי שהוא אמר שהיא מושלמת, שהם יתחתנו, שהוא מרגיש שזה אמיתי...
״אבל כאלו הם בנים״, היא חושבת בעודה מועדת לחדרה עם הסכין בידה,״מקבלים מה שהם רוצים, ואז הולכים, אני חייבת להשלים עם זה״.
אבל לא תיהיה לה עוד הזדמנות להכיר מישהו שישנה את דעתה לגבי בנים. לא תיהיה לה עוד הזדמנות לצחוק שוב. לא תיהיה לה עוד הזדמנות לראות את החיוך שלו, להחזיק לו את היד שהם רואים טלוויזיה ביחד, לחבק אותו שהם נפרדים, להתנשק איתו עוד פעם אחת...
היא נשכבת על המיטה ומתחילה לבכות. אבל היא כבר החליטה, ואין דרך חזרה. היא תוקעת את הסכין עמוק יותר ויותר, צעקה חדה של כאב טהור מפלחת את החדר. ואז הכול ניהיה שקט.
היא מדממת במיטתה כשסכין חדה תקועה בליבה הפגוע, ידה מושטת החוצה, ודם מטפטף על המכתב היחיד שהיא השאירה שבו כתוב:
״בוא נראה אם תקיים את הבטחתך, או שגם אלה היו רק מילים.״ |
;){kind=link}