אני לא אוהבת לספר על עצמי. אין בי שום דבר מיוחד, סתם נערה רגילה מהמרכז. אני אוהבת לכתוב, לצייר, ולרקוד. אין לי ממש עוד מה לספר... אם מישהו\מישהי צריכים עזרה, התייעצות,לפרוק,או סתם לדבר אני פה...האימייל שלי הוא frliori1@gmail.com אני ינסה לענות הכי מהר שאוכל(: תודה לכל מי שקורא,אוהב,ומגיב! שלכם, -Darkness
קמתי מתנשף ומזיע. שוב אותו סיוט, הלילה הנורא ששינה את חיי. הבטתי בתמונה של על הקיר, הורים וילד מחייך, חייכתי לעצמי. אהבתי להיזכר בימים הטובים. הסתכלתי על השעון. 6:43. נאנחתי וקמתי מהמיטה. התארגנתי בשקט, אכלתי וארזתי גם כמה דברים לאכול בבית ספר ויצאתי. לא חיכיתי לדודי להגיד לו ״בוקר טוב״. מה הטעם? הוא רק ירביץ לי, כמו שהוא עושה תמיד. הסתכלתי על השמש שהאירה את הרחוב. אור. ״אור!״ שמעתי קולות צוחקים מאחורי,״חכה! לא שכחת משהו?״ ידעתי מה הם רוצים. התחלתי ללכת יותר מהר, ובלי ששמתי לב התחלתי לרוץ. אני שונא בית ספר, אבל אין ברירה אל אני רוצה לשנות את החיים שלי אני חייב לעשות משהו. עבר שיעור ועוד כמה, והגיע ארוחת צהריים. בשקט הלכתי לשירותים עם התיק, נעלתי את הדלת והוצאתי את הסכין. הפשלתי שרוול והסתכלתי על זרועי שעליה חתכים עמוקים. התחלתי לבכות. אמא,אבא, למה עזבתם אותי? איך זה שדווקא אתם, האנשים הכי שמחים וטובים בעולם, הלכתם? אולי זה בגלל שמגיע לכם מקום טוב יותר. אין יותר מידי טוב בעולם הזה, ולכם, מגיע את כל הטוב שבעולם. הדמעות גוברות ככל שהסכין נכנסת יותר עמוק. אני שונא את החיים האלה. עבר שבוע ועוד אחד, ואז הגיע היום שבו החלטתי שדי. הכול התחיל בהפסקה, לקחו לי את האוכל והפלאפון, וריסקו אותו על הריצפה. הרגשתי איך לחיי מתלהטות. מה אני יעשה עכשיו?! דוד שלי יהרוג אותי! כאב חד בצד, והופ אני על הריצפה. השתנקתי בכאב. ״אני חייב להראות להם שזה לא מזיז לי״ חשבתי. נשארתי על הרצפה בתקווה שהם יעזבו אותי, אבל פתאום אני מרגיש שמישהו תופס אותי מהחולצה, מסתכל עלי בעיניים, ונדבר הבא שאני זוכר זה האגרוף שלו בפנים שלי. לא יודע כמה זמן שכבתי שם מעולף, אבל בשמחה שהתעוררתי הלכתי החוצה עם הסכין. ״עכשיו זה ייגמר!״ אמרתי. בזווית עיני ראיתי בת מוכרת. היא היתה יפה, ואהבתי אותה. ״מה אכפת שתסתכל״ חשבתי והתחלתי להקריב את הסכין לליבי בעודי מסייע ורועד. ״חכה!״ היא רצה אלי וחטפה לי את הסכין. ״למה?! מי אני בכלל ולמה באמת אכפת לך?!״ צעקתי בעודי מתחיל לבכות שוב. הסתכלתי לתוך עיניה הכחולות, כשידה מחזיקה בידי, וידעתי שלא הגיע הסוף. עדין לא.
זה סיפור מומצא אני משערת .. אך הדמעות בעיניים שלי והצמרמורת שעברה לי בגוף הזכירה לי את התקופות שגם אני הייתי חותכת בשירותים של בית ספר ברגעי עצבים וכאב .. וואו .
זה לא סיפור מומצא. זה הסיפור השני, האמצעי בשיר. ובסוף השיר הם אומרים ש"הלוואי שהיינו יכולים לשתף את כולם" משמע אלה כן סיפורים אמיתיים... הכתיבה שלך- וואו. תיארת את הסיפור מתוך מילים של שיר למילים של סיפור.. כל הכבוד. באמת. ♥את מדהימה
;){kind=link}