שאת בווקר מתקשה לקום.
מנגבת את הדמעות שלא מתייבשות,
ומכסה את הידיים המצולקות.
יורדת למטה, באי-רצון בולט,
לא לוקחת אוכל בלי שאף אחד קולט.
מועדת אל האוטובוס כשאוזניות באוזניים,
מנסה לשרוד כשכולם צוחקים בינתיים.
ברגע שאת לבית ספר מגיעה,
חיוך מזויף עולה על פניך.
ואת צריכה לשחק אותה ילדה שמחה,
כשבלבך את תמיד בוכה.
צוחקת עם הבנות אבל המחשבות נודדות,
אל הלהבים שבמגירות מסתתרות.
וכשמישהי אוחזת בידך,
את מנסה לא לצעוק בכל כוחך.
לובשת ארוך וסוודר,
מזל שחורף את חושבת.
אבל מה יקרה שהקיץ יגיעה,
ומבטים חשודים יתחילו להופיע.
עינייך מתחילות לדמוע,
שהחולצה מתחכחת בזרוע.
רק רוצה שהכול כבר ייגמר,
ומהכאב רק להיפטר.
את מחטיפה מבט חושש לעברו,
והוא כבר ממזמן מסתכל.
נזכרת ברגעים היפים איתו,
בעיניים דומעות את אומרת "הזמן יעשה את שלו".
אבל מי יודע מה יקרה,
ומתי תתחילי לפתוח את הפה.
תאזרי מספיק אומץ ומסיימי את הסיוט,
שכלל הזמן בזכרונך חקוק.
;){kind=link}